הסיוט של וליד ח'לילי החל בבוקר 10 בנובמבר 2023. ח'לילי בן ה-36, אב לשלושה, פרמדיק ונהג אמבולנס בארגון Palestinian Medical Relief Society, נשלח לשכונת תל אל-הווא בעיר עזה כדי לחלץ ארבעה פצועים. כשהגיע האמבולנס ל"גן ברצלונה", במרחק של 20 מטרים מהבניין של משרד העבודה, ברחוב מוגרבי, ראה ח'לילי ארבעה גברים מוקפים בחיילים ישראלים.
"ראיתי את ארבעת הגברים מוּצאים להורג בדם קר", אמר ח'לילי. "ראיתי זאת במו עיניי, הייתי במרחק של שלושה מטרים מהם. כשהם נוּרוּ, התחבאתי מתחת לאמבולנס; לידו היה בניין, אז אחר כך רצתי לתוך הבניין. הכוחות הישראליים פשטו על הבניין והתחילו לצעוק עליי להרים ידיים". חיילים בעטו בו, היכו אותו בקתות רוביהם ושברו את צלעותיו.
ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאשר באופן עצמאי את הדיווח של ח'לילי על מעשי ההרג, אבל מסע הייסורים שלו לאחר מכן – כולל העברה מרצועת עזה למתקני מעצר בישראל, עינויים ומניעת טיפול רפואי – עולה בקנה אחד עם מעשי התעללות בעת מעצר בישראל שתיארו שבעה עובדים נוספים של שירותי בריאות שרואיינו. התיאור שלו עולה בקנה אחד גם עם דיווחים של ארגוני זכויות אחרים, של משרד זכויות האדם של האו"ם ושל עיתונאים.
החיילים אילצו את ח'לילי להתפשט בפרהסיה, אזקו את ידיו מאחורי גבו, כיסו את עיניו ולקחו אותו למקום אחר. "כל הזמן הם אמרו לי, 'תגיד שאתה חמאס'", אמר. הוא זוכר את הקור העז של נובמבר. לאחר מכן הושיבו אותו חיילים ברכב צבאי פתוח מאחור, היכו אותו והסיעו אותו לאזור פתוח, שם אולץ לשכב על אדמת חול כשפניו כלפי מטה. חיילים דחפו את פניו שוב ושוב לתוך החול בנעליהם הגבוהות ואיימו להרוג אותו, אמר ח'לילי.
אחד החיילים דחף קנה של רובה סער לראשו, אחר שפך עליו נפט ואיים להצית אותו, ואחרים נסעו לעברו במהירות ברכב צבאי כאילו הם עומדים לדרוס אותו – שיטה שעציר-לשעבר אחר תיאר בפנינו בנפרד – ככל הנראה במטרה להטיל עליו אימה, כדי שיוֹדה שהוא חבר חמאס.
אחר כך העבירו חיילים ישראלים את ח'לילי לבסיס הצבאי שדה תימן בדרום ישראל, מצפון-מערב לעיר באר שבע, כ-30 ק"מ מרצועת עזה. הוא אמר שבמתקן המעצר גררו אותו חיילים ישראלים על הקרקע, הסירו את האזיקים מקרסוליו, כרכו סביבו חיתול למבוגרים והסירו את הכיסוי מעיניו. הוא ראה שהוא נמצא בבניין גדול "כמו מחסן" ששרשראות תלויות בו מהתקרה. עשרות עצירים, גם הם בחיתולים, השתלשלו מהתקרה, שרשראות מחוברות לאזיקי המתכת המרובעים שעל ידיהם.
ואז, לדבריו, אנשי סגל במתקן תלו אותו משרשרת כך שרגליו לא נגעו ברצפה, כיסו אותו בבגד ובסרט-ראש שהיו מחוברים לחוטים וחִשמלו אותו. הוא סיפר:
העולם הסתובב סביבי והתעלפתי. הם היכו אותי באלות. המשכתי להתעלף ולהזות. כל הזמן הוא שאל אותי על בני הערובה, על העברת בני ערובה של חמאס, איפה הייתי ב-7 באוקטובר. עם כל שאלה הם חִשמלו אותי כדי להעיר אותי. הוא אמר לי "תּוֹדֶה, ונפסיק לענות אותך".
ח'לילי אמר שהוא קיבל מכות חשמל כל יומיים, בנוסף לכך שהשאירו אותו בתנוחות לחץ והתיזו עליו מים קרים.
ח'לילי אמר שכל שלושה ימים הוא נלקח מ"המחסן" לחקירות. לפני כל חקירה נתן לו חייל תרופה שהוא לא ידע מה היא, בצורת גלולה. "הגלולה גרמה לי להרגיש משונה, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך, כאילו שהמוח הפנימי שלי אומר את מה שבליבי, לא אני. הרגשתי כאילו שאני עף. ראיתי הזיות". איש סגל ישראלי, שלדברי ח'לילי דיבר ערבית רהוטה, ללא מבטא, חקר אותו; הוא התמקד בבני הערובה שנלקחו לרצועת עזה. הבכיר "אמר לי כמה ילדים יש לי, כל השמות שלהם, הכתובת שלי", סיפר ח'לילי, ואיים שיהרגו אותם אם לא יוֹדה.
חרף צלעותיו השבורות, ח'לילי אמר שהוא לא קיבל כל טיפול רפואי בשדה תימן. לעציר אחר "כרתו את הרגל", כנראה בשל כבילה ממושכת וחשיפה לקור. הוא סיפר שראה עציר ב"מחסן" חוֹוה מה שנראה לו כדום לב; חייל הכניס עובד רפואה ישראלי, והלה קבע את מותו של העציר. כוחות ישראליים הכניסו למחסן את גופתו של עציר אחר, לדברי ח'לילי. נאסר על העצירים להתפלל.
לאחר 20 יום העבירו כוחות ישראליים את ח'לילי, לבדו, בכיסא גלגלים וללא יכולת לעמוד, משדה תימן למתקן מעצר שהוא כינה כלא "אַ-נקב" [קציעות]. הוא נכבל ועיניו כוסו, ולדבריו, חיילים איימו עליו באונס בזמן שהועבר. כשהגיע לאַ-נקב, אנשים במתקן "לקחו ממני טביעות אצבעות ונתנו לי מספר" לזיהוי. לאחר כמה ימים הוא קיבל בגדים. עציר אחר, שהשומרים הישראלים הטילו עליו לשמש כמתורגמן וכמתווך, הורשה להביא לו אוכל. הוא תוחקר שלוש פעמים נוספות, אך לא עוּנה.
העצירים האחרים באַ-נקב היו גם הם חולים ופצועים, ואדם שנראה בבירור ש"דימם מהישבן" הובא פנימה והונח לצד ח'לילי. האיש סיפר לח'לילי שלפני שהושם במעצר, "שלושה חיילים אנסו אותו לפי התור עם [רובה סער מסוג] M16. איש לא ידע על כך, אבל לי הוא סיפר משום שאני פרמדיק. הוא היה מבועת. בריאותו הנפשית הייתה מחרידה, הוא התחיל לדבר עם עצמו".
ח'לילי אמר שקיבל באַ-נקב משככי כאבים אנטי-דלקתיים הנמכרים ללא מרשם, וכן אנטיביוטיקה, אך לא שום סיוע רפואי אחר. האורות הבוהקים במתקן לעולם לא כובו, והדבר הִקשה עליו לישון. עצירים ישנו על מחצלות דקות על הארץ, ללא כריות, כשהם אזוקים ועיניהם מכוסות. לדבריו, ארוחת הבוקר הייתה חתיכת לחם עם גבינה, ארוחת הצהריים הייתה טונה ועגבנייה, וארוחת הערב – חתיכת לחם עם ריבה.
לאחר יותר מ-30 יום באַ-נקב, אמר ח'לילי, הוא חתם על מסמכי שחרור במשרד התובע והוחזרה לו תעודת הזהות הפלסטינית, אך לא הטלפון והמזומנים (בשווי של 1,250 דולר) שנלקחו ממנו בעת מעצרו ברצועת עזה. לאחר ארבעה ימים, בסוף דצמבר 2023, הוא שוחרר ללא אישום במעבר כרם שלום / כרם אבו סאלם שבין ישראל לרצועת עזה ומצרים. כשנעצר, הוא שקל 80 ק"ג; עתה הוא שקל 60 ק"ג, לדבריו.
כשחזר לעזה קיבל ח'לילי טיפול רפואי מארגון הסהר האדום והועבר לבית החולים אבו יוסף אַ-נג'אר ברפיח. ארגון הבריאות העולמי הסדיר עבורו בחודש מאי אישור לעבור למצרים לקבלת טיפול, אבל כוחות ישראליים סגרו את מעבר רפיח ב-7 במאי.
בפעם האחרונה שהיינו בקשר עם ח'לילי הוא מצא מחסה באזור המוואסי ליד ח'אן יונס ועדיין חיכה להעברה אפשרית למצרים לקבלת טיפול רפואי, כשהוא מופרד ממשפחתו, הנמצאת בצפון רצועת עזה. "אני בוכה כל יום ללא משפחתי", אמר. "אני לבד בדרום, אין לי אף אחד. אני נשבע שאני לא צריך כלום חוץ מלהיות עם משפחתי". הוא עדיין לא פגש את בנו הצעיר, שנולד ברצועת עזה כשהוא היה במעצר.
הוא עדיין מאבד את ההכרה ומרגיש "משהו בראש כמו גלים אלקטרומגנטיים, צליל חזק", והוא סובל מהתכווצויות שרירים בידיו, אמר ח'לילי. הוא מתקשה לישון בגלל הכאב בצלעותיו השבורות. כשהוא ישן, הוא סובל מסיוטים.